לקראת פרידה

פרידות מצטיירות אצל רובנו כדבר עצוב, אבל הן יכולות להיות לא רק עצובות.
הן יכולות להיות גם מעוררות השראה, זכרון של נצח, אפשרות לסגור מעגל ועוד דברים.
לפעמים אנחנו יכולים להתכונן לפרידה אבל לא תמיד זה מתאפשר
מוות פתאומי, חוסר תקשורת או המנעות מקשר יכולים להקשות על תהליך הפרידה ולהפוך אותו לעיתים לבלתי אפשרי, גם אז אפשר להפרד. לייצר סגירת מעגל כדי שהלב יהיה שקט.

הרבה אנשים חוששים מפרידות, מהרגשות שצפים ובאים לידי ביטוי בהתנהגות, בדמעות, בשינוי מצב הרוח.
חוששים מהעדר המילים – "אז מה נגיד?" או "איך נסביר?" וכדי לא להתמודד עם הרגע הם נוקטים בכל מיני דרכים כדי להמנע, לדלג על האירוע.
אצלנו בבית חינכנו לחגוג פרידות. מארועים בלוח השנה, מאנשים וחברים.
אנחנו מתחילים תמיד בהודיה על מה שהיה ובברכה על העתיד לבא כל אחד בנפרד וכולנו יחד כך אנחנו משאירים גם פרטיות במפגש.
לדוגמא: בסיום סוכות בכל שנה אנחנו עושים מסיבת פרידה מהחגים, בסוף החופש הגדול יש מסיבת סיום חופש וברכות לשנת הלימודים החדשה ועוד ועוד וככה לאט לאט נטמעת הידיעה שלהפרד זה עצוב אבל לא רק.
כשם שיש אנשים שונים יש דרכים שונות להפרד. הסרטים והמציאות בדרך כלל לא תואמים
ולפעמים גם אם דמיינו מכתבי פרידה וארוחה אחרונה חגיגית יתקיים פער גדול בין הדמיון למציאות.

"שיחות פרידה בדרכים
בסרטים ובספרים יש תיאור אידילי של הכרזה על המוות ושיחות פרידה.
אוספים את כולם, על כוס יין או קפה, יש דמעות ומילים שנוגעות.
אצלנו במשפחה הסרטים נראים אחרת. אולי זה סוג של ז'אנר אחר.
כל הדיבורים שלנו הם בדרך, בנסיעות, כשעושים משהו, כשמדליקים נרות, כשאוכלים.
זה תמיד מתובל בצחוק, לפעמים גם בדמעות, הכלל היחידי שנשמר הוא
שמותר לשאול הכול בפתיחות והתשובות חייבות להיות כנות.
יש כבוד לזמן והבנה עמוקה שכל אחד מבשיל בזמן אחר.
שיש מי שמדבר יותר וגם פחות ויש גם מי ששותק.
הרבה פעמים תהיתי אם אני פועלת נכון ובשיח שלי ביני לביני ובין הקרובות לליבי שצעדו איתי בדרך הבנתי שזו הדרך שלי-שלנו, אני סוללת דרך במקצב פעימות הלב שלי ושל אלו שאת ליבם אני אוחזת"
(שיחות פרידה בדרכים עמ' 64. אולי המוות הוא גם הזדמנות)