אובדן הקדמה – חודש המודעות לאובדן הריון

אני בת יחידה ויש לי 3 אחים שנולדו בלידות שקטות.

אני ילדה יחידה אבל לא בכורה 2 לפני ואחד אחרי.

מעולם לא דברנו על הנושא בבית. לא ניתן ביטוי לקושי. לקח לי שנים לשחזר ולהבין מה ראו עיני בגיל 4 בערך כשירדו לאימי המים על רצפת הבית הירוקה והפכו אותה ללבנה ואותה רצה מתוך הבנה שהנה זה שוב קורה. בלתי נתפס. אח"כ הלכתי עם דודה שלי ל"אתא" בשד' רוטשילד במקום בו היום שותים קפה וקנינו לה חלוק חדש לאשפוז. לא זכרתי הריון או בטן או התרגשות שלי. זכרתי רק כתם על הרצפה וחלוק חדש.

עם השנים התוודעתי שהיו לפני ואחרי. אבל זה היה תמציתי, לא מפורט ולא מדובר במיוחד.

כשהריתי בפעם הראשונה לא סיפרתי לאמא שלי, הרגשתי שאוכל לספר לה רק כשתהיה לי הוכחה ביד בדמות אולטראסאונד. וכך עשיתי. בחודש ששי בערך החלטתי שהעובר שברחמי כנראה נפטר. נכנסתי למערבולת רגשית, בכי, אבל, חורבן, ותוך כדי התהליך אני שואלת את עצמי: מאיפה זה הגיע? לא אופייני לך להכנס לסחרור כזה…

הבנתי שמה שאני צריכה לעשות זה לתת לזה להיות. לא להבדק, לא לסתור את התהליך, פשוט לתת לזה לצוף והמים ישטפו. זה לקח יומיים עד שיכולתי לשמוע את הקול הפנימי שלי ולהבין שזה לא שלי, שעיבדתי תהליך לא גמור, שאימי חוששת. התקשרתי לספר לה שאני מרגישה מצוין ועברו עלי יומיים מורכבים וזה מאחורי.

אובדן הוא קשה ומצער ותהליך האבל שהוא מוליד מתבטא אצל כל אחת ואחד באופנים שונים. יש גישה שמעודדת "להתקדם הלאה" לא להתעסק בזה יותר מדי, אני לא שופטת את הגישה רק מספרת שמה שלא טיפלנו בו ממשיך איתנו הלאה ומתי שהוא יוצא לאויר העולם. כשיש ילדים נוספים במשפחה העיבוד איתם מאד חשוב בעבורם בעבורכם.

באובדן הריון במשפחה כל המשפחה חווה אובדן. התא הקרוב והמעגלים שסביבך. לכולם יש נגיעה בחלקים פנימיים, בהבטים שונים.

אובדן יוצר כעס ויאוש ועצב גדול ובלבול וחוסר תקווה וריחוק וקרבה ורצון להעלם וצורך להתחבר ושקט ורעש ופחד וצמיחה ותקווה וחיבור ועומק והתחדשות והערכה וחיפוש ותשובה. רגשות סותרים לכאורה שהם כולם אחד גדול.

כי שבר בעברית זה גם שפע ולפעמים גילוי השפע מגיע בדרכים כל כך עצובות כואבות וקשות.

אין דרך לנחם אובדן הריון. אין אפשרות לתפוס את גודל השבר. ככה בפשטות.

הפלות מוקדמות לידות שקטות בשבועות מוקדמים או מאוחרים של ההריון כולם יוצרים שבר.

שבר שצריך לעבד לראות להרגיש.

תפילת כהן גדול בקדש הקדשים ביום הכפורים היתה קצרה מאד 6 בקשות כלליות אחת מהן: "שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה" ללמד שאובדן הריון הוא שבר שהשפעתו מכרעת על מציאות החיים.

שלא נדע צער.

כשראש השנה שלך מתחיל בתאריך אחר…

להתחיל שנה חדשה זה ממש יומולדת. התרגשות, התחדשות, חשבון נפש, מתנות, אולי בגד חדש, הבטחות לעתיד ועוד…

אבל כמו שלא כל יומולדת הוא חגיגה על אף שהוא צריך להיות, לפעמים גם התחלת השנה לא מסתנכרנת עם הלוח השנתי שלי ושלך.

אפשר למצוא לזה סיבות עמוקות יותר או פחות, אפשר לנסות לעשות את זה אחרת ולהתאמץ ממש להתחדש ולהתרגש, אפשר. 

אבל מה אם הלב לא מצטרף לחגיגת האילוצים, ההשתדלות והכמיהה להרגיש. מה אם הוא בעקשנות רבה נותר חתום לברכות, לאהבה, להחסרת הפעימה ולפרפרים שאמורים לחגוג עכשו בבטן או נכון יותר בסרעפת? 

לאלץ אותו? אולי לכעוס על עצמי? להתהלך עם חיוך חיצוני? לשתף את העולם? להיות מאוכזבת ששוב אני לא בתלם הנכון? לקנא במי שכן? מניחה שיש עוד הרבה אפשרויות יצירתיות

אבל אולי רק הפעם(אם לא ניסיתי קודם), ממש רק הפעם הזאת פשוט אהיה במה שזה. בזה שאני לא מסונכרנת, שאני לא מרגישה חגיגה, שאני מקבלת את זה שהראש שלי קצת אחר מהראש של השנה – לא לתמיד רק הפעם הזאת?

אולי במקום לנהל מאבק פנימי על כמה אני לא – פשוט אהיה לרגע כן. כן מבולבלת, לא מרוצה, מהוהרהרת ואולי קצת מעורערת, לא מאד שמחה, לא שייכת, רחוקה קצת.

ממתינה בסבלנות ללב שיפתח, להשראה שתגיע, לאור הפנימי שיפציע, לשמחה שתתגלה.

מחכה לרגע הזה – זה המוכר המרגש שבו מתחיל הכל ובינתיים מקבלת את הרגעים שלפניו.

מה יקרה אם פשוט אהיה?

לידה היא כמו ראש השנה – היא ממש ראש השנה. לפעמים אנחנו לא מסונכרנות, לא מתרגשות. מרגישות שזה ממש לא הרגע ובטח לא השעה. קצת מתיחסות לרגע כאל מובן מאליו, רוצות לישון להעלם או לברוח, וקשה לנו לספר את זה כי אנחנו חוששות מ"כפיות הטובה" של עצמנו, כי נמאס לנו לשמוע עד כמה צריך להגיד תודה, כי סתם אין לנו למי לספר את הלב במערומיו מבלי לקבל תגובה או הרצאה. מה אז מה נעשה?

חפשי את מי לשתף – לא חייבים להכיר רק לדעת שהצד השני מקשיב, כתבי אותך את עצמך, ציירי, שירי, לכי למקום שמעורר בך את הפנים – כל מקום ולאט לאט זה יגיע. כי תנועה ורצון מקרבים אותנו פנימה וכשאנחנו קרובות אצל עצמנו אז הלב מסכים להפתח.

זה עשוי לקחת זמן. סבלנות. זה מגיע.

וכשהשנה שלך נפתחת באמת את יודעת שהכל אפשרי

אני את שלי התחלתי רק אתמול

שנה טובה 

על חופש בחירה – האם זה חופש?

מחר ה 6.6 יצוין בעולם יום לידות הבית הבינלאומי. זה כבר כמה שנים שהענקנו לו שם חדש. יום חופש הבחירה בלידה. זה לא כי אנחנו חייבים להיות שונים. זה כי המציאות מגלה כי חופש בחירה הוא לא האם ללדת בבית או לא, הוא מורכב מכל כך הרבה דברים קטנים וגדולים.

היכן אלד? מי יהיו המלווים שלי? מה אלבש? אילו שירים אם בכלל אשמיע בלידה? האם אלד עם או בלי משככי כאבים בניתוח קיסרי או בלידה רגילה? האם אני מעונינת בביות מלא? "אפס הפרדה?

הרבה ענינים של בחירה ובירור רצון..

חופש בחירה – צמד מילים שנולד עם המציאות שלא אפשרה לנשים ואנשים לבחור. מציאות שכבלה אותם למקומות, לאנשים, למצבים שלא היה להם כל ענין וקשר אליהם. אנשים הועלו על המוקד, נאסרו, הועברו גהנום רק בגלל דעות או מחשבות שונות מהכלל.

בחירה היא ציווי – היא לא רשות. "ובחרת בחיים" הוא ציווי המגיע אחרי פירוט כל מה שניתן לנו. אז מה עם החופש? יש חופש בחירה או לא?

זו סוגיה מורכבת שרבות דנו ועדין דנים בה. האם באמת מתקיימת בחירה? יש לנו נימוקים לכן וללא אבל עדין אין לנו תשובה מוחלטת וחד משמעית. מה שודאי הוא שהבחירה שלנו צריכה לגעת בחיים. היא צריכה להיות מיטיבה, מחוברת.

ומתוך כך, מתוך אותו עקרון שבחירה צריכה להיות מיטיבה ומחוברת לחיים ניתן להבין שלידת בית היא בחירה כמו כל בחירה אחרת. אפידורל, קיסרי, מרכז לידה, חדר לידה.

הבחירה צריכה להיות מחוברת לחיים. לשקף את הרצון האמיתי!!! של היולדת לא את זה שהיא קראה בספרים אך לא קרובה אליו, היא – הבחירה צריכה להוות גשר אל המציאות ולכלול מרכיבים רבים וחשובים.

יולדת צריכה לקחת אחריות על הלידה – יש נשים רבות שמסירות מעצמן אחריות ואומרות : הם כבר יילדו אותי… ואיפה את בכל הסיפור? האם את יולדת?

והמערכת – האם היא מאפשרת בחירה אמיתית? האם היא יכולה לאפשר בחירה אמיתית?

בבחירה אמיתית אין פחד ואם יש פחד הוא מתפקד כגורם מניע ומחזק – האם אנחנו כחברה מסכימים להתמודד עם פחד? עם חוסר שלמות? עם חוסר הצלחה, עם שוני?

לא על כל השאלות יש תשובות, אבל היום כבר אפשר לדון וגם לחוש שינוי. בחירה מתקיימת. לפעמים מתוך אילוץ ולפעמים מתוך הבנה ולקיחת אחריות.

החיבור לגוף, לעובר, לתהליך – הופך להיות מדובר יותר. מוכר יותר. לגיטימי.

רגשות שלא דוברו הופכים להיות כלים לעבודה פנימית.

בתחילת דרכי בעולם ההריון והלידה חשבתי על החזון שלי, על מה אני רוצה לתת לעולם מתוך תחום ההריון והלידה. בחירה ומודעות היו שני הדברים שהיו חשובים בעיני. חקרתי וחפרתי ודנתי בתוכי ומחוצה לי והבנתי שכדי לבחור צריך לדעת. ידיעה מאפשרת בחירה שיש בה הכרה. זה נכן שאפשר לבחור מתוך אפשרויות אבל שם יש פחות הכרות מעמיקה עם ה"אני" וצרכיו.

מתוך תהליך החקירה שלי הגעתי למשפט אחד שממצה את רצוני וחזוני.

"לדעת. לבחור את הדרך שלך"

אני מאחלת לנו לכולנו, לבחור. באמת. באהבה. ללא פשרות. ובעיקר לא להתעייף כי מודעות היא לפעמים מעייפת מתוך האתגרים שהיא מציבה בפנינו הבוחרים.

בחירות טובות.

ואיזה כיף שיש לנו חופש לבחור. איזו זכות!

היום יום הולדת

בואו נדבר רגע על יומולדת

זה היום בו נולדנו, אבל מי זוכר את זה כשהולכים ללדת. עסוקים בצירים בפתיחה, במקום שבו יולדים, ובועוד הרבה דברים חשובים. אבל הדבר הכי חשוב לרב, מתפספס.

הרגע הזה שבו נשמה מתגשמת בגוף, הוא רגע מכונן ליולדת למלווים שלה למי שקבלו את הלידה שאולי נראה שהשגרה מקהה מעט את גודל הרגע אבל באמת באמת כל מי שנמצא שם בחדר נולד מחדש.

עולמות פנימיים נבנים בו ואחרים נפרדים ממנו. תחילת תהליך של צמיחה ועלית מדרגה שתלוי רק בנו.

והנולדים – זה הרגע שלהם. הם יזכרו אותו לנצח. החוויה חרוטה בהם, הרגשות תמיד יהיו מאופסנים אי שם בקופסה השחורה שלהם שלנו. האופן בו הם הגיעו לעולם ישפיע על חייהם על האופן שבו יקבלו החלטות, על ההתנהלות שלהם במצבים שונים, על היחס שלהם לדברים.

נשמע דרמטי. אולי קצת מדי. אבל זה ככה. תחשבו לרגע על הרגע הזה בו עוברים בין עולמות. מתחילים משהו חדש בסוג של מצב צבירה אחר. הידיים שמקבלות אותך, הקולות, האוירה, העיניים, האנרגיה, הריח.

זה שם. זה תמיד יהיה שם.

ונכון – יש כל מיני סוגים של לידות, ויש גם כל מיני סוגים של נולדים ויש גם בחירות שונות לחגוג יומולדת שגם אותם צריך לכבד ועם זאת היומולדת הזה רובו באחריותנו, לפחות התפאורה.

אפשר להגיד: איך את אומרת שרובו באחריותנו? אני מחליטה על התהליך? הרי זה כאילו ניטלה ממני הזכות להחליט…

זה נכון שהתהליך הוא לא ידוע וגם המשתנים שבו, אבל החלק הידוע בתהליך הוא את. את מחליטה איך להתנהג בו, את בוחרת מה יהיה שם. תהליך מורכב או זורם – תמיד הבחירה בידיך איך להתיחס לתהליך. את לא תמיד יכולה לשנות אותו, את יכולה לשנות אותך.

לא להאבק, לבחור בכל רגע נתון, לזכור גם את מי שברחם ולא רק את הכאב, לזכור את המסע שלו – שלכם את שיתוף הפעולה. להכין קרקע נעימה ופוריה לנולדים

להיות מכונסת בתהליך וממוקדת מטרה, לעשות מסיבת יומולדת.

תמיד סיפרו לי על הרגע בו נולדתי, על השמחה הגדולה, על הציפיה הארוכה בשנים ובשעות.

על הרגע. על החשיבות שלו, שבו – עבור כולם.

אמא שלי תמיד חגגה לי יומולדת. תמיד. גם בשנים שבהם ילדים מתרחקים ונשלפות להם ציפורניים והם יודעים הכל וחגיגות יומולדת זה לאחרים. גם אז היא חגגה לי יומולדת. מברכת, אופה, שמחה בהגעתי לעולם, משתדלת תמיד שיהיה ארוע. זה היה כל כך טבעי ומובן מאליו שלא הבנתי עד כמה יום ההולדת שלי, היום בו הגעתי הוא חגיגה אחת גדולה.

מתי הבנתי את חשיבות הרגע בעיניה? ביום ההולדת הראשון והאחרון שהיא לא זכרה. היא אמרה: אני מרגישה שזה קרוב, שזה ממש בימים האלה אבל אני לא מצליחה לזכור את התאריך.

זה היה הרגע בו הבנתי הרבה דברים ובעיקר הבנתי שהיום הזה, הרגע בו באתי, בו אנחנו באים, הוא יום הולדת ואנחנו לא ממש חוגגים אותו.

אז תתכוננו ללידה כאילו היא מסיבה ותחגגו חיים

תכינו ליולדת הגיבורה מתנת יומולדת – איזה כיף זה לקבל מתנה בסוף הלידה…

תזכרו לשמוח, בין ציר לציר, כשכואב, בכל רגע נתון

ואל תשכחו את העוגה.

 

והתמונה מתוך "בורא פרי הבטן"

לאחוז בחיים

ערב שבת, אוטוטו האנרגיה משתנה. יכולתי לחכות אבל לא באמת הרגשתי שזו חובתי נוכח ארועי יום האתמול והלימוד הראשוני ממנו.

לאחוז בחיים זה למעשה להיות מוכנה, כל הזמן לכל כך הרבה דברים

לשינוי

לנסיבות אחרות

להפתעות חלקן נראות ממש לא טובות

לחוסר ידיעה

להעדר שליטה

לתגובות מכל מיני סוגים

לתסכול

לחוסר אונים

לגילויי אהבה

להודיה גדולה

לנסים ונפלאות.

לאחוז בחיים זה להיות ממש ברגע הזה, ולהיות בו בשיא החיות, בעוצמת התכלית שלי שלשמה באתי או לפחות זו שאני חושבת שלשמה אני כאן. זה לתת ללב להוביל הרבה פעמים במקום בו הידיעה נגמרת ולתת לו לפעום בקצב המתאים לו ולהתאים את הצעדים.

לאחוז בחיים זה לדעת לוותר, להתפשר, לקבל, לאהוב. זה למעשה להפוך את כל האמונות והאמירות הגבוהות גבוהות לידי מעשה. זו המראה הכי גבוהה של המודעות. זה לפעמים ללכת צעד אחר צעד בתוך ערפל אינסופי ולדעת בידיעה מלאה שבסוף הדרך יש אור גדול.

זה לקבל את חוסר הידיעה בענוה ובכבוד לכח גדול ממני, לדעת שהוא פועל לטובתי בתוך גרמי שמים ושבילי ארץ ונשמות ומה שבינהם.

זה לדעת לעצור!!!!!!

זה להיות הכל וממש כלום.

ככה זה כשאוחזים בחיים, ככה זה כשחיים באמת, ככה זה כשנולדים בפעם הראשונה ומאז בכל רגע ורגע.

לא תמיד זה קל, לפעמים זה ממש מורכב. כשמצליחים זה עולם ומלואו.

זה ללדת בכל פעם מחדש, זה להיולד בכל פעם מחדש

זה ממש חיים שלמים.

וכשמי שחולק את האחיזה בחיים מתוך אמונה בדך ובדיוק שלה. מתוך אמון בסביבתו, בי, זה מרגש, זה עצום, זה נוגע ופורט על נימי הנשמה. זה מרחיב את הלב למימדים שקשה להכיל וצריך לנשום עמוק כדי להיות ראויים לגודל הזה, לברכה הזאת.

אני אסירת תודה מעומק הלב ועד לב השמים הרחבים על עומקם וגווניהם הבלתי נתפסים, על השעור שהתחיל מאד מאד לא פשוט והפך למדרגה אחרת, לתובנה חדשה.

לגילוי של נשים גדולות ובני זוגן שזכיתי להיות חלק ממארג משפחותיהם בשנים האחרונות. שאפשרו לי להיות אורחת ברגעים בלתי נשכחים של צמיחה וגדילה, שנתנו בי אמון כל כך גדול שלקחו אותי איתן בלב, את כל המילים שאמרנו, והעבודה הפנימית, ההתרגשויות, הקשיים והלבטים ואפשרו לי לחבר אליהן מלוות שלא הכירו מתוך אמון ואהבה רבה.

זה כל כך לא מובן מאליו

זה לאחוז בחיים עצמם.

תודה אהובות ואהובים מזל טוב.

 

עכשו אני חיה – חלק שמיני ואחרון

אזכרה 30. פוסטפארטום

החלק הזה נכתב בבקר האזכרה. עיבוד מהיר של נתונים כמו בלידה. התמונה היא מילותיה של רחל המשוררת החקוקות באבן.

#עכשו אני חיה – חלק שמיני ואחרון
משכב לידה. 6 שבועות של עיבוד ושינוי. מנוחת הגוף. אברים שבים למקומם.מערכות מתרפאות ונבנות מחדש. הנקה שמתבססת ואולי בקבוק …זמן חובה לגוף ולנפש.המשך לקרוא "עכשו אני חיה – חלק שמיני ואחרון"

על חירות ויציאה ממצרים – פוסט חגיגי

ללדת זה קצת כמו לצאת ממצרים.

לצאת ממצרים זה לא רק בפסח או לכבוד החג זה בכל רגע נתון בו המציאות מרגישה שהיא מאיימת לבלוע אותנו, שהנסיבות חונקות כשהדרך קדימה אפופת ערפל או אובך אינסופי. המשך לקרוא "על חירות ויציאה ממצרים – פוסט חגיגי"

עכשו אני חיה – חלק ו' וז'

לחיות הריון ולידה זה פחות או יותר לחיות על ענן. להתהלך בתוך המציאות לפעול בתוכה אבל גם לדעת שיש סיכוי טוב שברגע אחד כל התוכניות המדויקות ישתנו ויהפכו לסערה אחת גדולה. לגעת בחיים כל הזמן זו אחריות מאד גדולה, יש מי שחושב שזה כיף גדול. כיף?! לא יודעת אם ההגדרה הזאת מתאימה לי, בליל רגשות והתרגשות זה מתאים יותר.

ובתוך כל הבלת"מים צריך לדעת שהכל מתוכנן להפליא ובמקום בו נראה כאילו הכאוס עומד להשתלט לזכור שהתמונה הרחבה טרם התגלתה לפנינו. הכל בדיוק מדויק.המשך לקרוא "עכשו אני חיה – חלק ו' וז'"

עכשו אני חיה – חלק ד' וה'

כאב הוא דבר יחסי אבל הוא הדבר שהכי מפחיד את כולן כמעט בתהליך הלידה.

אם היו מגבילים את הכאב בזמן סביר להניח שנשים רבות היו מתיחסות אליו יותר בסלחנות. ככה זה כשהזמן מוגדר וידוע מראש. אבל לידה אינה מוגדרת בזמן, בעוצמות, בווליום. היא אישית. מסע של עובר ואם ומשפחה, חלקים רבים הם נעלם.

הכל מתקיים בהווההמשך לקרוא "עכשו אני חיה – חלק ד' וה'"