הפסקה באמצע החיים

יש דברים שמדברים עליהם פחות כי קשה, כי מתביישים, כי אף אחד לא יבין, כי ככה זה, כי אף אחת לא ממש מדברת על זה.

עם השנים יותר דברים הפכו למדוברים, היפראמזיס, לידות שקטות, אלימות בחדר לידה, זכות הבחירה של האשה על גופה, חיסונים, טיפול בתינוק, הנקה, vback, לידות בית…ותוך כדי כתיבה אני בעצמי מתחילה להתרגש כי היא הופכת ארוכה ממה שחשבתי ויש עוד דברים רבים שלא הזכרתי.

הפלות פחות. פחות מדברות. פחות מספרות. פחות לגיטימי, כי עדין לא רואים את הבטן, כי העולם עוד לא יודע, כי זה בכלל עוד "לא נחשב", כי יש המון כאלו, כי יהיו עוד, המון כי…

הפלה – יזומה או ספונטנית היא הריון שהסתיים. תקוות וחלומות שנשאבו אל הריק. אבל שלא זוכה להתגשם כי לא מדברים אותו, כי החיים ממשיכים מהר מאד ואנחנו נשאבות לתוכם עם הצריבה העמוקה בגוף של חיים שהתחילו ופסקו.

יש נשים שבוחרות לעבור גרידה בהרדמה כי ההמתנה לסיום ההריון ע"י הגוף קשה להן, כי העצב גדול, כי להסתובב עם עובר לא חי קשה להן מאד, כי זה מה שהן בוחרות, כל אחת וסיבותיה.

יש נשים שלא מעונינות בתהליך פולשני ולהן אין מספיק מידע ובדרך כלל אין להן ליווי. כן, כן, גם שם חשוב ליווי, כדי שיהיה את מי לשאול ועם מי להתייעץ. דוקא במקום הזה אשה זקוקה למרחב בטוח ולתמיכה כי הפסקת הריון קורית באמצע החיים אף אחד לא מפסיק לכבוד התהליך בדרך כלל.

במהלך השנים ליוויתי לא מעט נשים בתהליכי הפלה, רבות מהן אני לא מכירה באופן אישי, מעולם לא נפגשנו, חברה הפנתה לחברה כי הן חולקות את אותה חוויה מצערת של אובדן ואבל. אנחנו הופכות להיות מאד קרובות לזמן קצר ואז הן פורשות כנפיים לחייהן

אתמול סייעתי למישהי שהזכירה לי עד כמה זה חשוב להיות מלווה(בשורוק) ע"י מישהי, שיש אוזן קשבת ומייעצת, מצטערת איתך יחד ונושמת עמוק כשהכל מסתיים בשלום.

צריך הרבה סבלנות בתהליך כזה, לפעמים זה קורה מהר לפעמים לוקח זמן. צריך לעקוב אחרי התהליך, אחרי הדימום וללכת לביקורת כדי לראות שלא נשארו שאריות של רקמות ברחם. חשוב לשתות ולהיות במנוחה. ממש כמו לידה, לתת את הדעת על העובר וגם עליך שעוברים דרך, אולי תרצי איתך מישהו אולי תרצי להיות לבד. לאורך כל הדרך צריך לשים לב לגוף, לנפש, לסימנים.

בשורה התחתונה גם הפלה יזומה או ספונטנית היא דורשת הפסקה, תשומת לב, ידע, מודעות ותמיכה של מי שתבחרי.

יש לך אפשרויות – תבחרי בזו המתאימה לך.

 

ללוות מרחוק – הגדרה עם סתירה פנימית אבל…

הקורונה שנחתה על הכדור שלנו הפכה אותנו ברגע אחד ליותר טכנולוגיים ממה שדמיינו שאפשר והביאה לפתחנו מצבים לא ממש פשוטים לעיכול במיוחד לא בעבור מי שרגיל לעבוד עם הידיים

וסיפור שהיה כך היה

לפני 8 ימים או יותר נכון 9 התחלתי ללוות לידה.
כמו תמיד רק עם פרוטוקול קורונה ברקע.
פרוטוקול קורונה אומר: אין לי מושג.
אין לי מושג אם אוכל לצאת מהבית, אם אוכל להכנס לחדר לידה, אם אוכל להיות איתך.
בגדול – אין לי מושג.
בהתחלה חשבנו שבן הזוג יהיה במיון ובמחלקת יולדות ואני אצטרף לחדר לידה.
בדקנו וזה עוד היה מותר. אז עברנו צירים היא בבית ואני על הקו איתה במשך כל הלילה והבקר – לידה ראשונה…
ואז יציאה לחדר לידה. אני מחכה לצאת לדרך כדי להתחלף עם האיש. בינתיים הלכתי לבית המרקחת והצטיידתי במסכה שווה.
התחיל להיות קשוח שם במיון ואני עדין על הקו מנסה לתת עצות טובות ויעילות.
מכירים את זה שעושים תנועות כמו האדם שמולך? אז ככה רק מרחוק…
בעודי מחכה התקשרתי לאחת המיילדות כדי לדעת מה הנוהל באמת בחדר לידה.
"כנרת, אני אוהבת אותך. אל תבואי בבקשה" דיברנו על מה קורה ומה נכון. הבנתי שאני צריכה לבחור לטובת היולדת ולטובת בני ביתי.
בקיצור הבנתי שללידה הזאת אני לא אצטרף פיזית. שאת כל מה שאני יודעת לעשות אצטרך לעשות מרחוק מה שאומר שיש הרבה דברים שהיולדת היקרה הזאת לא תקבל.
לא היה לי הרבה זמן לשקוע במחשבות מלנכוליות על מה היה אילו. הבנתי שעכשו אני צריכה לשחרר באהבה, לסמוך ולהאמין ולדעת בעיקר לדעת שכל מה שאפשר לתת זה 100% של מה שאפשר.
וזה הרבה הרבה פחות ממה שבדרך כלל.
אז עשיתי שיחה ותדרכתי ונשארתי זמינה ועטפתי עד כמה שאפשר ועוד ועוד.
לא קבלתי הודעה שהם ילדו – כי הם היו טרודים
לא יכולתי לעזור ברגעים מורכבים
יש בכל הסיפור הזה הרבה שלא יכולתי.
אבל יש בסיפור הזה גם הרבה הודיה של היולדת והזוג כי הם הרגישו שאני שם בתוך הלבד והקושי והם ידעו שאני זמינה וגם אחרי על אף שהכל בשלט רחוק אנחנו בהודיה גדולה.
אני מודה להם על הקבלה והמוכנות להשתנות בזמן אמת נוכח הנסיבות. זה לא רק ורוד יש כאבים ויש דברים שבנוכחות הייתי יכולה להיות בהם יעילה יותר אבל…זה מה שאפשר זה ה 100% של עכשו.
והיום אחר הצהריים התקיימה הברית.
זום טרנסאטלנטי באמת.
היה מרגש עד מאד היתה הרבה אהבה באויר ושמחה גדולה ובעיקר פשטות.
תוך כדי הברית וה 60+ משתתפים חשבתי לעצמי על מצורים אחרים שהיו בעברנו הרחוק מאד והקרוב יותר. אז לא היה zoom. לא in ולא out.
כתבתי להם שזו הלידה הראשונה שליוויתי באון ליין וגם הברית הראשונה באותו פורמט.
תמיד כנראה יש פעם ראשונה.
מזל טוב.
הודיה גדולה ממש.
עוד הרבה מילים יכתבו על העת הזאת. החדשה.

לידה בימי קורונה

 

ההנחיות משתנות

אין ודאות

אין מושג מתי זה יגמר

אין שליטה

פחד ולחץ באויר

נשמע מוכר?!

קורונה כמו לידה מביאה אל פתחנו את הלא ידוע את חוסר הודאות, את החשש ולפעמים גם את החרדה. לחלק היא הביאה שמחה והתבוננות. לחלק מנוחה. היא פוגשת כל  אחד במקום בו הוא נמצא

למי שמתכוננים ללידה היא הוסיפה חוסר ודאות על זה הקיים.

בחיים כמו בלידה אין לנו שליטה על התהליך יש לנו שליטה על ההתנהלות שלנו בתוכו ועכשו הכל מועצם. בתוך הרעש העצום שמסביב, ההנחיות, הלחץ, ההתרגשות ועוד שק הרגשות המתפקע של כל אחת ואחד צריך לייצר מקום של שקט.

מקום בו הבנה ששינוי הפך להיות חלק משמעותי בחיים של כולנו – והפעם לא בהכרח מבחירה.

אז מה עושים?

  • נעים. תנועה היא אחד הדברים ששינוי מבקש. אבל אנחנו בבית "כלואים" גם שם אפשר לנוע ובעיקר תנועה פנימית. זה זמן לתרגל

  • לנשום עמוק – רובנו לא ממש מצטייני נשימה – זמן מעולה לנשימה ועוד אחת ולסינכרון בין השניים. לנשום ולנוע

  • לשהות רגע – לעכל. וכמו שכשמשנים מסלול בווייז לוקח רגע למערכת להסתנכרן…ואז היא פשוט מכריזה בקול "מחשבת מסלול מחדש" גם לנו מותר. אפילו חייבים.

  • יצירה של מרחב בטוח – צרי לך את האי השקט שלך, בתוכך. כך הרעש החיצוני לא יפריע.

לא להאבק. לקבל

להפוך את המצב להזדמנות.

בריאות ושמחה

כנרת

 

Photo on <a href="https://foter.com/re5/a45d4a">Foter.com</a&gt;

 

 

להצמיח אהבה וגם פולקעס

feed tha baby העיקרון החשוב ביותר בהנקה

לפעמים זה לא מסתדר, גם אם הנקת כבר כמה ילדים וגם אם לא. משהו לא מצליח.
התינוק לא עולה במשקל על אף שנראה שהוא יונק מצוין, התינוקת ישנה מעולה ויונקת זמן ממש קצר, מגוון האפשרויות אינסופי.
אבל זה פשוט לא מסתדר – הסיבה חשובה אבל יותר חשובה ממנה היא העובדה שהתינוק או התינוקת שלך זקוקים להזנה.
תינוקות אמורים לרדת במשקל בימויים הראשונים ולאחר הגעת החלב ביום השלישי  להתחיל לעלות במשקל. היציאות אמורות להחליף צבע ממקוניום שחור דרך פסטו לקקי בצבע חרדל.
ויש פרמטרים נוספים לדעת שהתינוק שלך מוזן כראוי.
אם הוא לא עולה במשקל זה דורש התיחסות. לפעמים תדרש התערבות ולפעמים רק כיוונון מחודש ודיוק.
הגוף יודע לשמור על הכוחות הנדרשים לתינוק כדי לשרוד. לפעמים תינוקות שלא עולים במשקל ישמרו על האנרגיה שלהם ע"י יניקות קצרות ושינה מרובה – אמהות יטעו לחשוב שהתינוק מגשים את התיאוריה "לישון כמו תינוק".
אמהות שמאד רוצות להניק מתבלבלות לעיתים בין הרצון להניק ותחושת האשם המתלווה לחוסר ההצלחה ולמתן תמ"ל. אין ספק שחלב אם הוא המזון הטוב ביותר עבור התינוק והוא המותאם לו ביותר ועם זאת התמ"ל נוצר כדי לעזור בדיוק במקרים כגון אלה.
כשיש מורכבות עם אספקת חלב האם לתינוק אנחנו עובדות בשלבים, מנסות, בודקות, מתאימות ובדרך כלל גם חוזרות או עוברות להנקה מלאה. יש מקרים בהם הנקה מלאה לא תתאפשר – לא כי הגוף שלך לא מתפקד. הוא מתפקד על פי הפיזיולוגיה איתה באת לעולם והיא הנכונה ביותר עבורך.
במקרים כאלו חשוב לזכור שצרכי התינוק תמיד מעל עקרונות האם. הצורך הבסיסי של תינוק הוא להיות מוזן ומוגן. אם מסיבה כלשהי הפיזיולוגיה שלי או שלא לא מאפשרת הזנה בכמות המתאימה עקרון ההנקה המלאה הופך להיות שני בסדר העדיפויות.
נשים רבות מתבלבלות וחושבות שהנקה היא מעל הכל. אנחנו כמובן תמיד ננסה לשמר או לשוב אל הנקה מלאה אב לפני ההנקה המלאה באה טובת התינוק.
לצערי הרב נתקלתי במקרים לא מעטים בהם אמהות העדיפו לשמור על הנקה מלאה גם כשזה לא היה לטובת התינוק או לחילופין מקרים בהם על אף חששות האם ותחושתה הלא טובה הצוות המטפל לא אבחן נכון את העדר העליה במשקל.
יש נשים שכועסות על אבחנה של העדר עליה במשקל כי הן חושבות שהאבחנה מגדירה אותן כ"לא כשירות" "לא מספיק טובות". אבחנה היא ענינית ומטרתה לתת את הטיפול הטוב ביותר לתינוק ולאם כדי שתיווצר היקשרות ותצמח אהבה וגם פולקעס.
מכיון שניתקלתי בלא מעט מקרים לאחרונה עשיתי מה שאני בדרך כלל לא עושה וביקשתי מתמי האמא היקרה של מעין לכתוב את סיפור ההנקה שלה כדי שנשים אחרות תדענה שיש אפשרות, שיסורי המצפון ורגשות האשם הם נחלת האמהות :), שחשוב להקשיב לתחושת הבטן ולבחון אותה ובכלל יש הרבה מה ללמוד מהסיפור הזה ומהאמא המעולה הזאת. לא ערכתי – שתדעו.
"מעין נולדה בשבוע 41 במשקל מכובד של 3.950. ילדה חמישית אחרי 4 בנים שהיו יונקים מצטיינים, כולם בהנקה בלעדית בין שנה וחצי לשנתיים ו-3 חד׳.
עד הביקור הראשון בטיפת חלב לא חשבתי בכלל שיש בעיה כי מעין הייתה הרבה יותר רגועה מהאחים שלה, ינקה בסדר (קצת פצעה אותי אבל תמיד בהתחלה זה קרה ואז עבר), אני הרגשתי שיש חלב, היא ישנה מעולה ביום וגם בלילה (מה שבדיעבד התברר שאולי זה גרם לה לפספס ארוחות חיוניות) רק שהיה נראה שמתעייפת מהר מדי ויונק זמן קצר מדי.
הביקור הראשון בטיפת חלב היה בגיל 3 שבועות ואז היא שקלה 100 גר׳ פחות ממשקל הלידה. רק בסביבות גיל חודש היא חזרה למשקל לידה ואז כבר התחלנו מעקב משקל צפוף יותר וראינו שהיא עולה פחות מ-100 גר׳ לשבוע. בגיל 6 שבועות נפגשתי לראשונה עם יועצת הנקה. היא אמרה שהלשון מעט קשורה וכנראה שזאת הבעיה כי זה גורם למעין לא לינוק בצורה יעילה ואז מתעייפת מהר ולא מקבלת כמות מספיקה. היא המליצה ללכת לנתק את הלשון. חוץ מזה המליצה לקחת מרבה חלב ולנסות תנוחות שונות שאולי יגרמו לחלב לצאת בקלות יותר.
הלכנו לד״ר בוצר שטען שלא בטוח שזה יעזור ואפשר לנסות, אז ניתקנו ובהחלט הרגשתי שהיא מכאיבה לי פחות אבל קצב העליה במשקל לא השתפר.
בטיפת חלב אמרו שחייבים לתת לה תוספת ואני עשיתי נסיונות לשאוב (שכרתי משאבה מעולה) ופשוט לא הצלחתי. בכל זאת, בית עם 5 ילדים, תינוקת קטנה, בית לתפעל…. ומצד שני, בחיים לא נתתי תמ״ל, המחשבה על לתת תמ״ל העציבה אותי, הדאיגה אותי (אלרגיות וכו׳) וממש קיוויתי להמנע מזה.
בגיל חודשיים, מודאגת ומתוסכלת אחרי 5 ביקורים בטיפת חלב לשקילה, 2 ביקורים של היועצת הנקה הראשונה, ניתוק לשון, נטילת מרבה חלב פניתי לכנרת.
מהרגע הראשון הרגשתי שיש לי עסק עם מישהי שיודעת מה היא עושה והחלטתי שאני סומכת עליה ושומעת להמלצות שלה.
כנרת שמעה את ההיסטוריה שלנו ואמרה לי עוד בשיחת טלפון לפני שנפגשנו שמעין חייבת
לקבל השלמה של שאוב או תמ״ל וזה חייב להיות בהדרגה. בלב כבד מאוד קניתי תמ״ל והתחלתי לתת לה תוספת אחרי הנקה.
את הבקבוק הראשון היא לקחה בקלות ושמחתי שלפחות היא לא סרבנית בקבוקים.
בבקבוק השני ראיתי שהשמחה הייתה מוקדמת…
למחרת כנרת הגיעה, שקלה את מעין לפני הנקה ואחרי וראינו שיונקת בסביבות 60 משני הצדדים יחד כשצריכה לקבל בסביבות 90.. חוץ מזה היא ראתה שהוואקום שלה ממש לא טוב והיא מאוד מתאמצת בהנקה ומתעייפת וצריך לעזור לה לשפר את הוואקום.
כנרת המליצה לתת תוספת דרך צינורית על השד כדי לעודד ייצור של יותר חלב וגם כדי שלא תתרגל לבקבוקים ותתעצל לינוק וגם לעשות לה ״תרגילים״ לשיפור הוואקום.
ההתחלה הייתה מתסכלת בטירוף.
מעין התנתקה כל פעם שניסיתי להכניס את הצינורית לפה, לא הצלחתי לחבר אותה כמו שצריך עם הצינורית, ההנקות היו מבאסות והיה לי מאוד קשה עם המחשבה שאני נותנת תמ״ל ולא מניקה הנקה מלאה אבל נלחמתי על זה כי ידעתי בשכל שהיא חייבת לקבל את התוספת הזאת כדי לגדול אחרת יגרם לה נזק.
כשלא הסכימה דרך הצינורית, נתתי דרך המוצץ העיקר שתאכל מספיק.
אני לא יכולה לתאר את האושר שהרגשתי כששקלתי אותה אחרי שבוע והמשקל הראה שעלתה 320 גר׳ בשבוע הראשון!!! וזה כשבסך הכל נתתי לה כ-60 מ״ל תמ״ל 3 או 4 פעמים ביום וגם זה רק אחרי כיומיים שלושה של ניסיונות. אחרי השבוע הראשון, שהרגיש כמו נצח, לאט לאט ועם המון סבלנות ותמיכה של כנרת נכנסנו לשגרה. בהתחלה היה לי חשש שכל הסיפור עם התמ״ל יגרום להנקה להגמר מהר אבל ככל שעבר הזמן וראיתי שמעין יונקת בשמחה, גדלה ומתחזקת והתמ״ל לא פוגע בהנקה התחלתי אפילו לחבב אותו… זה גרם לי לרוגע בכך שידעתי שאחרי הנקה פלוס תוספת תמ״ל היא בטוח שבעה ומקבלת מספיק בשביל לגדול ולהתפתח.
עכשיו מעין בת חצי שנה, אוטוטו משלימה את הפער שנוצר ומעפילה את משקל הלידה שלה. היא עדיין יונקת בכל הארוחות ומקבלת תוספת תמ״ל כ-3 פעמים ביום, רק אחרי שינקה. את הצינורית זנחנו מזמן (לפני כשלושה חודשים) והיא מקבלת תמ״ל ישירות מבקבוק ולמרות זאת היא מעולם לא סירבה להנקה (להפך, ברגע שהת,חזקה ההנקה נהייתה לה קלה יותר והיא ינקה טוב יותר, זמן ממושך יותר ועם פחות התנתקויות)"
IMG-20190503-WA0005
בתמונה פתרון יצירתי של תמי בימים הראשונים כשמעין לא הצליחה לייצר ואקום לא על האצבע ולא על השד…

גיבוי? אבל אני רוצה רק אותך…

אחד ה"סיוטים" של דולות הוא לא להגיע ללידה – לא משנה מה תהיה הסיבה. האחריות, הקשר שנוצר, ההתחברות, ההכרות, הרצון להיות שם, החשש שמי שתחליף אותי לא תהיה בדיוק בדיוק, שאולי משהו יתפספף ועוד.

ויש גם את אלמנט האכזבה. אכזבתי את הזוג, הם בנו עלי ולא עמדתי בהרי הציפיות שהם בנו ושבנינו כולנו יחד.

מהעבר השני של הנהר עומדת לה הידיעה שהכל מדויק וכולנו נמצאים בדיוק במקום שאנחנו צריכים, משום מה כשזה מגיע לגיבוי רמת האדרנלין שנוצרת מהמתח לא מביישת קרב מסוכן.

על אף שמהיום הראשון להיותי דולה תמיד היה לי גיבוי אני זוכרת מקרים שבהם לא סיפרתי ליולדות שיש לי גיבוי, כדי "לא לאכזב" כדי שהן לא תחשושנה שלא אהיה, זה קרה בעיקר בתחילת הדרך. עם הזמן למדתי דבר או שניים על עיתוי ודיוק. בעיקר למדתי שלנשמה הזאת שיורדת לעולם יש פנים שהיא צריכה לראות ולא תמיד אנחנו יודעים מי הם. מסיבת יום ההולדת הראשונה שנחגגת עם הולדת תינוק מזמנת אליה אנשים מאד מסוימים, לפעמים אנחנו מתבלבלים לחשוב שאנחנו אמורים להיות שם ואז…באה תזכורת 🙂

עם השנים למדתי לאמר על גיבוי בשמחה, להסביר את חשיבות הגיבוי ליולדת וגם לי, להזכיר לכולנו שאני רק בת אדם ושהכל אפשרי. את הרעיון של "נאלצתי" להפעיל גיבוי החלפתי ב: "הפעלתי גיבוי" לרב בשמחה.

הגיבוי שלי היא כמוני – אני בוחרת אותה בעבור היולדת בהתאמה. זו לא מישהי אקראית, אני מכירה אותה את הדרך בה היא עובדת, את מערך האמונות שלה. אני בעיקר סומכת עליה. וכמו שאני מתפללת להיות שליחה טובה אני מבקשת גם בעבורה שזה יצליח להם. 

הגיבוי מסתבר היא הדמות הנכונה להיות שם באותו רגע. לפעמים זה מאיר כדבר הנכון ביותר ולפעמים כשעור מתסכל שעוזר ללמוד גבולות ורצון ועוד משמעויות חשובות. יש פעמים שאנחנו יכולות לראות ולהבין ממש באותו רגע ויש פעמים שלוקח לזה זמן. מסתבר ששווה לחכות.

לפני קצת יותר משנה הייתי אמורה ללוות יולדת יקרה מאד. יולדת שהכרתי ביעוץ ההנקה של הלידה הקודמת. עברנו דרך עד ההריון הבא ובמהלכו. צעד אחרי צעד העמקנו בדברים, עשינו הכרות עם חלקים פנימיים חששות ורצונות והשינוי החל לקרות. החשיפה לידע העמידה על מימוש הרצון, ההכרות המחודשת עם הגוף, האמונה ביכולותיו ביכולותיה.

ואז כשכשבר הכל היה מוכן ללידה טסתי לפריז והפקדתי את הלידה בידי ה…גיבוי. ביום השני בעיר האורות קבלתי סמס על לידה מדהימה בריאה טובה ושמחה ולא היתה מאושרת ממני.

שנה וקצת אחרי נפגשנו לשיחת "עיבוד – סגירת מעגל" זו היתה שיחת המשוב המעולה ביותר שהיתה לי אי פעם. אשה שבאה עם נקודות להתיחסות עם דעה מגובשת ורגשות שיושבים בדיוק במקומם.

ואז הבנתי כמה מעולה היה שלא הייתי בלידה הזאת. איך הכל היה נכון ומדויק, כדי שכל הכוחות הפנימיים יוכלו להתגלות והאור להופיע. זה היה שעור מצוין ומתנה גדולה. 

לפעמים ההעדר הוא הנוכחות הגדולה ביותר.

#מוקדש באהבה והודיה רבה ליולדת משובחת ממש

 

הכנה ללידה – לא מה שאת חושבת

אני מאמינה גדולה בהכנה ללידה מבחינתי היא אפילו סוג של must, לא משנה אם את יודעת הכל, אם כבר ילדת, אם את סגורה על עצמך.

הכנה ללידה יכולה להיות כל מיני דברים. היא לא חייבת להיות תרגול של נשימות, לימוד שלבי הלידה, או החלטה אם ללדת עם או בלי אפידורל. הכנה ללידה כשמה כן היא. הכנה.

יש משהו בהכנה שיוצר מיקוד וכוונה, מדייק רצונות ורגשות ולפעמים פותח לרעיונות חדשים או החלטות שלא חשבנו עליהן. 

לפעמים כשאני אומרת לנשים שבפגישה נחליט מה נכון לעשות הן נבהלות, למזלי רב מי שמגיעה יודעת לאן היא מגיעה ואת מי היא עומדת לפגוש פחות או יותר אז היא רגועה עד כמה שאפשר :). אבל יש נשים שהיצירתיות בטיפול מרתיעה אותן אולי נדמית להן כמו חוסר רצינות.

הכנה ללידה היא זאת שתעזור לך לחבר את הפנים עם החוץ, שתסייע לך להבין בדיוק מה את רוצה והיכן את מונחת, הכנה טובה תאפשר לך לבא פתוחה ורגועה גם אם את חוששת. היא יכולה להיות הרבה דברים

שיחה, קלפים, צפיה בסרטון, לימוד מסוים, מיקוד במשהו רוחני, הכרה של תהליך פיזיולוגי לעומק, נשימות ודמיון מודרך.

היא יכולה להיות בוק הריון וקנית בגד חדש. טיפול מים או מעגל אנרגטי, היא יכולה להיות המון דברים.

הכנה טובה היא זו שתחבר את מה שאת בכלל וכרגע לרגע הלידה.

זו יכולה להיות פגישה ארוכה, או שלא – כמובן שיש הבדל כשמכירים אשה או זוג. 

לפני שנה וחצי בערך היינו בטיול אני תמיד לוקחת איתי כמה ספרי "בורא פרי הבטן" לדרך – לחלק כמתנות אם ארגיש שזה נכון. ישבנו במסעדה, ראיתי אשה שהיה לי ברור שהיא בתוך תהליך של לידה ולא הרגשתי בנח להכנס למרחב שלה על אף שחשתי צורך לתת לה את הספר. הלכנו לכיוון הרכב ואז בקתי מהבנות שיחזרו ויתנו לה את הספר מתנה. אחרי כמה שבועות קבלתי הודעה מרגשת מאד על לידה שהתחילה מתוך קריאת הספר ושקיעה מבורכת לתוך מרחב רגשי עמוק ובטוח.

דרכים רבות להכנה. אל תדלגי עליה. היא חשובה

פורים קטן – להתכונן. לבנות כלים. זה מה שעושים כשהשנה מעוברת

היום יד' אדר א' – פורים קטן. שם קצת מצחיק לחג שמפעיל את כולנו מגדול עד קטן בגדול אם לא בענק. וחוצמזה מה זה פורים קטן? מיניאטורה של היום הגדול?

פורים קטן חל רק כשהשנה מעוברת, באדר א'.

רק כשהשנה מעוברת…

אז מה ענין הפורים הקטן הזה ואיך זה קשור אלינו בכלל?

בפורים קטן אנחנו מתכוננים. זה כאילו מישהו הפעיל סטופר כדי להזכיר לנו שיש עוד חודש בדיוק עד פורים ואם לא שמנו לב אז כדאי שנתעורר לזה. שנלמד את משמעות היום, מה אנחנו אמורים לעשות בו, תחפושות, משלוחי מנות ועוד

זה גם מעין חודש בונוס. לא שמת לב שאדר הגיע? אל דאגה נתנו לך עוד חודש על חשבון הבית.

שמעתי הרבה סיבות לא להתכונן ללידה: פחד, חוסר ודאות בתהליך, טראומה, אמונה שהכל יהיה בסדר וזה תהליך טבעי שאינו דורש הכנה ועוד

אני מאמינה גדולה בהכנה ללידה. אני יודעת שלמידת השטח בטרם היציאה אליו מעניקה בטחון מפזרת ערפל, מאפשרת בחירה. רב האנשים לא "נזרקים" באיזה שהוא מקום. הם בודקים מבררים, קוראים דרוגים, המלצות וחוות דעת. קוראים איפה כדאי לבקר במקום חדש, איזו מסעדה שווה באזור ואיזה בית קפה. העולם שלנו דורש הכנה וחוות דעת ובעידן הדיגיטלי זה הפך למצרך נגיש מאד.

אנחנו יכולות לעבור הריון שלם ולא להתכונן ללידה. בגלל פחד או כי אנחנו נורא, אבל נורא עסוקות. מה גורם לנו לשים את עצמנו בצד? איך יתכן שנברר היכן עושים לק ג'ל טוב אבל לא נבדוק מה אני רוצה מעצמי, מהמלווים שלי. שלא אדע מה הדברים שחשובים לי בתהליך. מה גורם לאשה להגיע לחדר לידה ולא להבין מה מתרחש בגופה ונפשה.

הכנה ללידה היא חלק מתהליך. יש סוגים שונים של הכנה. את צריכה לבחור את זו שנותנת לך כלים להגשים את מה שאת את מי שאת. זו המחברת אותך לתהליך ולגוף, זו המעניקה לך בטחון בדרך. זו המאפשרת לך להגיע ללידה כשאת פעילה גם אם את חוששת, פעילה גם אם בחרת במשככי כאבים או בניתוח קיסרי.

זו המאפשרת לך בחירה.

לכל לידה אפשר להתכונן, כל פעם היא אחת ויחידה. חדשה, מיוחדת, שמביאה איתה מדרגה חדשה, התבוננות נוספת, ענין אחר.

תמיד אפשר להתחדש ולהשתכלל. ואף פעם לא מאוחר. גם אם לא רצית "לגעת בזה" ופתאום שמת לב שהלידה מתקרבת, התכונני, פעלי בעבורך ובעבור התהליך, בואי מוכנה, בואי כל כולך.

פורים קטן. שנה מעוברת…כמו להכנס לשבוע 36 🙂

תזכורת מעולה להתכונן.

כדי שנהיה מוכנות עם כלים בנויים לקבל את מה שתביא הדרך באהבה

ללוות משפחה כשאין דופק…

"איזה כיף לך שאת דולה !!!" אני בטוחה שהמחשבה הזאת עברה גם לך בראש.

אני לא מאד מתחברת למילה כיף, אבל אם לרגע נזרום עם כוונת הביטוי – אז לא תמיד זה כיף. זה מרגש לגעת בחיים, זו זכות עצומה להיות ברגע מכונן של אשה ומשפחה, זו מתנה שלא ניתן לכמת במילים. יש לידות מאתגרות, יש מצבים מילדותיים מותחים, יש רגעים לא פשוטים בלידות – ללוות לידה זה עצום ממש אבל זה לא רק כיף.

ללוות אשה שהחיים ברחמה פסקו בכל שלב של ההריון זו חוויה לא פשוטה בכלל. להדריך, לנשום עמוק, להשאר ממוקדת ומרוכזת ולהיות רגישה. להצליח לחבר את הקצוות, לשקף את המצב במידת הצורך למלווים הנוספים. לקבל את רצון היולדת – כי היא יולדת גם אם זו הפלה מוקדמת וגם אם זו לידה שקטה.

היא כבר טוותה אריגים צבעוניים בעיני רוחה ועתיד שלם של אפשרויות נפרש בפניה.

גרידה או ציטוטק, דיקור סיני ורפלקסולוגיה, לידה רגילה או קיסרי, אפידורל או לא… לראות את העובר או לא להסתכל. להפרד או לא להקשר, לתת ליגון מקום או לא לאפשר לו דריסת רגל במקום הזה שאמור להיות שמח ועוד לבטים ושאלות שצריך לתת להם מקום ומענה ואפשרות.

ולא תמיד כולם משתפים פעולה. לא כולם מוכנים לתת לרגש להיות כמות שהוא חד ונוקב ומעורר שאלה ושבר. יש מי שדרך ההתמודדות שלו שונה מזו של היולדת והוא חלק מהמרחב ומהחיים והוא ימשיך איתה הלאה את כל הדרך הארוכה – איך מגשרים? איך יוצרים אפשרות או מרחב שבו כל המציאויות יכולות להתקיים מבלי להתנגש אחת בשניה, בהתמזגות באהבה בחמלה?

לא תמיד התשובה ברורה. לא תמיד יש תשובה.

ללוות אשה עם עובר ללא דופק זו סתירה פנימית. זה כמו לקבל סטירה. מין זבנג של התעוררות שמזכיר שאין מובן מאליו, שגם אם לא רואים חיים, העדרותם מעידה על קיומם. זה רגע שבו הליווי הופך להיות ליווי של אשה עצובה, כואבת, שבורה, כועסת, רגשות שלא יחלפו כשהיא תלד כי החיים ממנה והלאה בלידה הזאת.

לכאב שכזה אין משככי כאבים. האפידורל המוצלח ביותר לא ישנה את רוע הגזרה. זו לידה כואבת באמת בה הידיים המעסות לא מרפאות, וריח השמן עלול להצרב כריח של מוות. זו לידה של הנפש הרוח והנשמה. לידתה של אבלות.

ובתוך הכאב העצום שאין לו מנחם יש תהליך גופני ורגשי הנוגע בכל המלווים, כל אחד לפי יכולותיו וכוחותיו. ואת התהליך הזה צריך ללוות. להרגיש ולהיות לכאוב ולחמול ואם הזמן והמקום מאפשרים להרחיב ולהעמיק ועוד רגעים. להציע בעדינות ולמוסס התנגדויות ופחדים ולהקשיב בעיקר להקשיב ולהיות.

ואחר כך להמשיך ללוות את הדרך את הכאב שאחרי ולתמוך ולסייע להרקב ולצמוח.

ללוות לידת משפחה שאבד לה הדופק זה להחסיר פעימה ועוד אחת, לתהות, לכאוב, לרעוד מבפנים. זו זכות גדולה אבל זה לא כיף.