ללוות משפחה כשאין דופק…

"איזה כיף לך שאת דולה !!!" אני בטוחה שהמחשבה הזאת עברה גם לך בראש.

אני לא מאד מתחברת למילה כיף, אבל אם לרגע נזרום עם כוונת הביטוי – אז לא תמיד זה כיף. זה מרגש לגעת בחיים, זו זכות עצומה להיות ברגע מכונן של אשה ומשפחה, זו מתנה שלא ניתן לכמת במילים. יש לידות מאתגרות, יש מצבים מילדותיים מותחים, יש רגעים לא פשוטים בלידות – ללוות לידה זה עצום ממש אבל זה לא רק כיף.

ללוות אשה שהחיים ברחמה פסקו בכל שלב של ההריון זו חוויה לא פשוטה בכלל. להדריך, לנשום עמוק, להשאר ממוקדת ומרוכזת ולהיות רגישה. להצליח לחבר את הקצוות, לשקף את המצב במידת הצורך למלווים הנוספים. לקבל את רצון היולדת – כי היא יולדת גם אם זו הפלה מוקדמת וגם אם זו לידה שקטה.

היא כבר טוותה אריגים צבעוניים בעיני רוחה ועתיד שלם של אפשרויות נפרש בפניה.

גרידה או ציטוטק, דיקור סיני ורפלקסולוגיה, לידה רגילה או קיסרי, אפידורל או לא… לראות את העובר או לא להסתכל. להפרד או לא להקשר, לתת ליגון מקום או לא לאפשר לו דריסת רגל במקום הזה שאמור להיות שמח ועוד לבטים ושאלות שצריך לתת להם מקום ומענה ואפשרות.

ולא תמיד כולם משתפים פעולה. לא כולם מוכנים לתת לרגש להיות כמות שהוא חד ונוקב ומעורר שאלה ושבר. יש מי שדרך ההתמודדות שלו שונה מזו של היולדת והוא חלק מהמרחב ומהחיים והוא ימשיך איתה הלאה את כל הדרך הארוכה – איך מגשרים? איך יוצרים אפשרות או מרחב שבו כל המציאויות יכולות להתקיים מבלי להתנגש אחת בשניה, בהתמזגות באהבה בחמלה?

לא תמיד התשובה ברורה. לא תמיד יש תשובה.

ללוות אשה עם עובר ללא דופק זו סתירה פנימית. זה כמו לקבל סטירה. מין זבנג של התעוררות שמזכיר שאין מובן מאליו, שגם אם לא רואים חיים, העדרותם מעידה על קיומם. זה רגע שבו הליווי הופך להיות ליווי של אשה עצובה, כואבת, שבורה, כועסת, רגשות שלא יחלפו כשהיא תלד כי החיים ממנה והלאה בלידה הזאת.

לכאב שכזה אין משככי כאבים. האפידורל המוצלח ביותר לא ישנה את רוע הגזרה. זו לידה כואבת באמת בה הידיים המעסות לא מרפאות, וריח השמן עלול להצרב כריח של מוות. זו לידה של הנפש הרוח והנשמה. לידתה של אבלות.

ובתוך הכאב העצום שאין לו מנחם יש תהליך גופני ורגשי הנוגע בכל המלווים, כל אחד לפי יכולותיו וכוחותיו. ואת התהליך הזה צריך ללוות. להרגיש ולהיות לכאוב ולחמול ואם הזמן והמקום מאפשרים להרחיב ולהעמיק ועוד רגעים. להציע בעדינות ולמוסס התנגדויות ופחדים ולהקשיב בעיקר להקשיב ולהיות.

ואחר כך להמשיך ללוות את הדרך את הכאב שאחרי ולתמוך ולסייע להרקב ולצמוח.

ללוות לידת משפחה שאבד לה הדופק זה להחסיר פעימה ועוד אחת, לתהות, לכאוב, לרעוד מבפנים. זו זכות גדולה אבל זה לא כיף.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s