עכשו אני חיה – חלק שמיני ואחרון

אזכרה 30. פוסטפארטום

החלק הזה נכתב בבקר האזכרה. עיבוד מהיר של נתונים כמו בלידה. התמונה היא מילותיה של רחל המשוררת החקוקות באבן.

#עכשו אני חיה – חלק שמיני ואחרון
משכב לידה. 6 שבועות של עיבוד ושינוי. מנוחת הגוף. אברים שבים למקומם.מערכות מתרפאות ונבנות מחדש. הנקה שמתבססת ואולי בקבוק …זמן חובה לגוף ולנפש.
30 יום עברו. ההלכה היהודית היא אחד הדברים החכמים ביותר שיש. ההגדרות שלה, ההסברים הפשוטים והעמוקים. לא תמיד אנחנו מבינים, מותר להתווכח ולברר מנסיון זה עובד.
חייבים להתאבל. אבל לא יותר מדי.צריך לעשות.
לזקוף קומה כי באמת "טוב יום המוות מיום היוולדו".
צריכים לעבד כדי לעלות קומה – כי יש משמעות לדברים.
ומוטל עלינו להנציח.את דרך ההנצחה אנחנו בוחרים. תפקיד ההנצחה הוא להמשיך את שם הנפטר להשקות ולטפח את מה שזרע בעולמנו, לעזור לנו להיות טובים יותר ולעולם להתרחב בטוב.
כילדים להורים תקופת האבלות היא הארוכה ביותר.שנה שלמה. על אחים ואחיות ובני זוג וילדים אנו מחויבים רק ב 30 יום.
מדוע?
כי הורים הם מובן מאליו.כי אותם באופן טבעי הכי קל לא להנציח.זכרם חזק ככל שיהיה דורש התבוננות ותשומת 💓
יחסי אמהות ובנות יש בהם מורכבות מסוג אחר כל אחת וסיפורה האישי.
לפני שנתיים כשאימי נדרסה איבדתי אותה.את האשה שהכרתי את האמא שהייתה לי.הזמן הזה השינוי שהוא הביא איתו היו קשים מנשוא.הפגיעה הקוגנטיבית שהולידה התאונה הפכה אותנו למשהו שלא הכרתי.
הרגע המכונן ביותר בהבנה הזאת היה אותו יום הולדת שלי שאימי שהרתה וילדה לא זכרה. זה היה היום בו הבנתי שדבר לא יחזור להיות כשהיה ומסביבו עוד המוני ארועים ורגעים אחרים.
הפסקתי לאהוב.נעלמה לי החמלה.הפכתי כעוסה כלפיה הבנתי שמצוות כיבוד אב ואם יכולה להתקיים באמת רק כשההורה צלול בדעתו. כל העת התפללתי שישובו לי כל אלו. ואפילו מעט מהרכות. לא מצאתי על מה לדבר החומה נבנתה. הייתי מתבוננת בבנותי בפשטות היחסים.בקבלה.
ורציתי גם.מאד.
תפילותי נענו.בדרכה המיוחדת של הבריאה.
מרגע שידעה אימי שהיא עומדת להסתלק מעולמנו.חזרו המוחין.הופיעה נשמתה ואני זכיתי לאהבה ולאותה חמלה שביקשתי.
גישרנו על הפערים זכיתי לפעול ולא מתוך חוסר אונים.הילכתי בשבילים שאני מכירה מדברת בשפה שאני יודעת.
את #עכשו אני חיה כתבתי לא בעבור הלייקים, כתבתי כדי לחלוק מתנה עצומה שניתנה לי.לנו.
לא ערכתי את הכתוב.כתבתי כשהרגשתי שהבשילו המילים.
השתדלתי להביא כל שיכולתי על אף שאני יודעת שחלק מהדברים נשמטו.חלקים הקדימו אחרים.
לידת בית היא הבחירה הטבעית אצלנו. אימי נולדה בבית. אז.
היה זה אך טבעי בעבורנו לבחור בדרך הזו.
לא לכולם הדרך הזו מתאימה.לעתים התנאים לא מאפשרים.
אבל לידת בית ענינה אינו המקום אלא הדרך.הבחירה.
כולנו יכולים (ולא רק יכולות) ללדת"בבית" כולנו ברי בחירה.
יש בנו כח לעבור תהליך.לכבד את החיים והמוות בדיוק כפי שהם. להפרד באהבה מבלי לאחוז.לתת לכאב להיות נוכח. לרגשות לצוף. ללבטים זכות קיום.
אנחנו צריכים להיות אמיצים.בפשטות.
ואנחנו גם צריכים סביבה תומכת. מקצועית. חברתית. אנושית.כי הרבה יותר קל ביחד מאשר לבד.
ללוות לידה זו מלאכה מאתגרת.יש בה זכות עצומה ורגעי גילוי וזכות.
אם נוכחים באמת ברגע הזה, בשבריר השניה בו נכנסת נשמה בגוף ופועה את קיומה ובקצה השני בו הנשימות האחרונות מתירות את חבלי התכלת בה אחוזה הנשמה, זוכים לגילוי שכינה כה גדול לחסדים פשוטים ולגוונים מרהיבים מתפשטים

אנו זוכים בכל אלו אם נכחנו גם אם לא חשנו.הם מהדהדים בתוכנו מתפזרים במעגלים שלאור מבפנים החוצה.
לבחור לתת למוות להופיע כפי שהוא זה לא פשוט לפעמים גם לא מקובל.
אנחנו אוחזים.לא מרפים.רוצים עוד קצת. עוד קצת חומר.
אנחנו יכולים לשחרר.
מותר לנו.אנחנו חייבים.
כי כך חיים יותר.
הלב פועם חזק יותר.
חלקים גדולים שלנו נוכחים במציאות.
אנחנו מגשימים חלומות בדבקות גדולה יותר
אנחנו טובים יותר.הווים יותר.
הכל יותר.
אני מאחלת לנו לא לפחד.
לא לפחד להיות וגם לא לחשוש מלחדול.
אם נהיה באמת לא נדע פחד.

אני מודה לכל מי שהגיבו.קראו.הפנימו.חוו.היו שותפים.ליוו.הגיעו מרחוק ומקרוב.
היו. ועדין הווים.
יהיו הדברים לעילוי נשמתה של אימי שהופעתה הותירה חותם בל ימחה בי.בנו.

מבטיחה להשתדל להוסיף מילים באם ארגיש שנכון.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s