על חירות ויציאה ממצרים – פוסט חגיגי

ללדת זה קצת כמו לצאת ממצרים.

לצאת ממצרים זה לא רק בפסח או לכבוד החג זה בכל רגע נתון בו המציאות מרגישה שהיא מאיימת לבלוע אותנו, שהנסיבות חונקות כשהדרך קדימה אפופת ערפל או אובך אינסופי. 

לצאת ממצרים זה קצת לעלות על ענן שמשייט אי שם ללא הגבלה ותנאים, לראות את התמונה הכוללת, לדעת שהכל אפשרי, שהטוב הוא יותר טוב והרע הוא רק אשליה רגעית של אלו הנמצאים דקה מים סוף ורואים את הים סוער וחוששים באימה להכניס רגל למים.

ללדת זה גם אינסופי כמו הים בו ככל שמשייטים קדימה קו האופק נמתח ומתרחק. העומק אינו ידוע וגם הסערות הצפויות, לחצות את ים הלידה זה אתגר רב חושי. יש בו ריח וטעם וקולות פנימיים וחיצוניים, ויש בו גוף וכאב והתרגשות ושמחה, אהבה ובדידות, התכנסות והרחבה.

עם ים לא נלחמים – מתמזגים, מקשיבים, נעים בהתאמה, נחים. לפעמים נותנים לו להוביל ולפרקים חותרים בעוז אל האי הקרוב. מתבוננים סביב נותנים לשמש ולרוח ללטף, מגלים את הצבעים המסתתרים במעמקים. נותנים לטבע לגעת ומחבקים אותו באהבה.

חירות היא שיא ההוויה הבלתי תלויה. היא אינה חופש או חופשה, היא לא מהווה הפסקה ממשהו. היא חירות. היא מאפשרת להווה להתקיים בדיוק כפי שהוא ואני בתוכה. בדיוק כפי שאני, במלוא עוצמתי, חיותי, רגשותי והסערות שבתוכי.

חירות מאפשרת לי לעוף גבוה תוך חיבור לנקודת הזמן בה אני נמצאת.

רגע לפני החג כשכולם עוסקים בהתחדשות ונקיון (לעיתים מוגזמים) ונשים מבקשות רק לא ללדת בחג, או שלא ירדו לי המים בשולחן עם כל האורחים ועוד ועוד, יש מקום להרהר בחירות האישית, המשפחתית. וכמובן באפשרות הגלומה בלידה.

האם אני יודעת אותי, את רצונותי?

האם נח לי עם המלווים שבחרתי לדרך?

האם יש משהו שאני רוצה ולא מעזה?

האם אני מסכימה לשנות?

האם אני באמת באמת רוצה לצאת ממצרים ולחגוג באמת חירות?

 

לידה מאפשרת חירות 

 

 

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s