עכשו אני חיה – חלק ו' וז'

לחיות הריון ולידה זה פחות או יותר לחיות על ענן. להתהלך בתוך המציאות לפעול בתוכה אבל גם לדעת שיש סיכוי טוב שברגע אחד כל התוכניות המדויקות ישתנו ויהפכו לסערה אחת גדולה. לגעת בחיים כל הזמן זו אחריות מאד גדולה, יש מי שחושב שזה כיף גדול. כיף?! לא יודעת אם ההגדרה הזאת מתאימה לי, בליל רגשות והתרגשות זה מתאים יותר.

ובתוך כל הבלת"מים צריך לדעת שהכל מתוכנן להפליא ובמקום בו נראה כאילו הכאוס עומד להשתלט לזכור שהתמונה הרחבה טרם התגלתה לפנינו. הכל בדיוק מדויק.

חלק ו'

לדעת שהכל מוכן. מדויק זה ברור
#עכשו אני חיה חלק ו'
לפעמים מחליטים לאתגר אותנו ואז מגיעים כל מיני נסיונות שמותחים את קצה גבול היכולת.מערערים את הבטחון.בוחנים את האמונה.
2 יולדות במקביל זו עם צירים זו עם ירידת מים – לאן הולכים קודם?
האם אספיק להיות עם שתיהן?
לספר להן אחת על חברתה?
להפעיל גיבוי? כל כך נקשרנו.
להאמין שהכל מדויק זה מעולה. לדעת שהכל כזה זו מדרגה אחת מעל. לפעמים אנחנו שם, ואז לרגע מאבדים אחיזה נוטים אל הספק, חרדים מהבאות, האיזון העדין הופר, הדעת מוסחת, כבר קשה יותר לקבל החלטה מתוך ישוב הדעת.
פרפרים.
מתי אנחנו מתבלבלים?
בדרך כלל כשהרצון הפרטי תופס את מקום הרצון הכללי.
כשהצורך שלנו מתעתע בנו ומשכיח לרגע את התמונה הכוללת.
כשמתחילים להתבונן במקריות המכוונת בבריאה מבינים היטב כי אין מקרה ולאט לאט לומדים כי "עת לכל דבר".
ככל שתבונת הדיוק מתבהרת אנחנו אוחזים פחות ופחות וכשמגיעים לפתחנו "מקרים מבלבלים" קל לנו יותר לשחרר את הרצון העצמי ולהתחבר לרצון הכללי וכוונתו.
כשהמודעות מתרחבת עדינות ההרגשה גדלה ואז כל רגע הופך לחסד גדול גם מה שנדמה שולי וקטן.
חניה בתל אביב למשל😊🅿
שבוע לפני האבחנה יצאה תרופה חדשה. מורפיום בטיפות.
סיימנו לצבוע את הבית יומיים קודם לבקשתה
איש צוות ההוספיס בית של שאמא הכי נקשרה אליו היה גם הרופא התורן בשבת בה הייתי זקוקה לו
כל הציוד הרפואי שהזמנתי בבית המרקחת לא נאסף כי הרוקח שכח להודיע לי שהוא הגיע
את כרטיס ההנחיות המקדימות אלו המאשרות לא להחיות בכל מצב קבלנו ביום חמישי לקראת הצהריים בדיוק ברגע הנכון – הדוור מסר לי אותו בכובד לב ואני חייכתי ואמרתי לו – עכשו אני יודעת שהכל מוכן
והיו עוד כל כך הרבה דברים שזמנם הגיע בדיוק כשהיה צריך.
הכל היה פתוח הכל היה אפשרי.
כל הלבטים שהיו לי בעניני עבודה נפתרו מאליהם מרגע בו אפשרתי למציאות להתגלות.
את הטבעת שהזמנתי מתנה ליום הנישואין הקודם קבלתי 3 ימים קודם – דמדומי יצירה הפכו לרגעי השראה כהרף עין.

אנחנו נמצאים בדיוק במקום בו אנחנו צריכים להיות.כולנו.
חיים.גוססים.נפטרים.נולדים.חולים.חסרים.מלאים.
כ ו ל נ ו.
לפעמים קשה לנו כל כך לקבל. כי אנחנו אנושיים וכך צריך להיות. באנו בגוף כדי להרגיש.לשמוח.לכאוב.להתגדל ולהתפתח.
ברגעים בהם הקושי, הלבטים, הספקות וחבריהם מאיימים לסדוק את מודעות הדיוק והאמונה כי הכל מוכן עבורנו, בדיוק אז עלינו לקחת פסק זמן ולהזכיר לעצמנו את כל אותם הרגעים בהם הופתענו מהדיוק, רחב לבנו מראיית התכלית בגלוי, שמחתנו על המחשבה הגבוהה וראיית התמונה הכללית.
או אז הדעת תתישב והספק ימחה כאין.

 

חלק ז'

מיומנה של דולה
#עכשו אני חיה – חלק ז'
במפגשים עם נשים עם זוגות, אני נחשפת להמון דברים.
חלקם גלויים, מדוברים, נדרשים וחלקם נסתרים. נסתרים לפעמים מהאשה עצמה.
אני פוגשת התנהגויות, כעסים, רצונות.
אני פוגשת גם אותי בתוך המפגשים. לפעמים זה נח, לפעמים מתסכל.
אבל תמיד נפגשים.
תהליך הוא דבר מאד אינטימי, גם אם הקהל גדול.
זו תשובתי לכל מי שחושש שאפגע חלילה באינטימיות מערכת היחסים בלידה. אני רק אורחת שיש לה הזכות להכנס לרגע.
האינטימיות הזאת היא שבירה ופגיעה וגם מלאת עוז ותעצומות. לעיתים מתקרבת ופעמים נסוגה.
כמו גלי הים.
לא אחת אני מתלבטת – מה הדבר הנכון לעשות?!
האם אמרתי מילה שעלולה לפגוע? האם הבנתי נכון האם הבהרתי את עצמי כראוי?
מתי לצאת? האם הם זקוקים לי כרגע?
למה הם לא מעדכנים? אולי הם ישנים?
רק לוודא שלא אפריע. ששליחותי תעשה באהבה.
שלא אטעה חלילה. חיים בידי.
מוות גם.
עסוקה הייתי בלהיטיב. השתדלתי.
לשמחתי הרבה נענתה תפילתי ונפתחה בי שוב החמלה והאהבה שהעניקה לנו זמן מתוק.
להיות הדולה של אמא – הפוך אבל לגמרי ישר.
לגייס את כל הכוחות. לשכוח את עצמי, להתמסר.
לתת לאהבה לפעום, ללב להרגיש וממנו לפעול.
לא לעצור. לקחת פסקי זמן קצרים להתרעננות לנשום עמוק ולצלול שוב למימד אחר
לנצל את ההזדמנות החד פעמית בכל רגע, להקשיב.
להיות קשובה.
לדבר את מה שעל הלב בפתיחות, בכנות, ברגישות ובהומור.
להיות הכי פשוטה שאפשר הכי עמוקה שניתן והכי רחבה שידעתי.
להגשים חלומות. לפעול במרץ ברגע הזה. כל רגע. שלם.
לעסות בשמן הכי שווה את הרגליים שיטמנו בקרוב באדמה.
להכין את הקפה באהבה, להציע את המיטה, לרפד.
להתרחק ולתת מרחב של זמן ומקום – כי גם היא צריכה שקט כדי להפרד
ולעקוב מרחוק
לשים לב לסימנים של הגוף לא לפחד לטעות לתהות.
לטפל בכאב, להתייעץ עם מי שיודע טוב ממני את מלאכת החומרים והשפעתם.
לשמח.
וכשהנשמה מתחילה להסתלק מן הגוף, לתת לה לפרוח, לא לעצור, לשחרר
לשיר, להתפלל, לשוחח, לא לגעת, לכבד את קדושת הנשמה.
ללמוד הלכות גוסס ונפטר בשבת, כדי לא לטעות, כדי לא לפגוע.
לבקש סליחה ולהודות, על הכל.
לשקוט. לתת לשקט למלא את המקום.
דומיה תהילה.
לאהוב עד בלי די. לא לחשוב על הרגע הבא על החסר.
כי החסר הוא שלי שלנו.
עכשו זמן לידה עכשו עת ללדת.
לשיר מעומק הלב את שיר הנשמה
"השבעתי, השבעתי אתכן, בנות ירושלים
אם תמצאו את דודי מה תגידו לו?
שחולת אהבה אני…"
להיות הכי גדולה שאני יודעת והכי קטנה שאפשר לתפוס כמה שפחות מקום
מיראת רוממות המקום והמעמד.
ובתוך אלו לספוג את האור והקודש והשכינה המתגלה כדי שכשתסתלק הנשמה ונוותר עם הגוף
ינחם אותנו המקום והרגע והזכרונות.
אני מודה לך אמא על שאפשרת לי לצמוח למה שאני
להיות אמא לשכמותי זה ודאי לא פשוט
יגדל אלהים חי וישתבח!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s