עכשו אני חיה – חלק ד' וה'

כאב הוא דבר יחסי אבל הוא הדבר שהכי מפחיד את כולן כמעט בתהליך הלידה.

אם היו מגבילים את הכאב בזמן סביר להניח שנשים רבות היו מתיחסות אליו יותר בסלחנות. ככה זה כשהזמן מוגדר וידוע מראש. אבל לידה אינה מוגדרת בזמן, בעוצמות, בווליום. היא אישית. מסע של עובר ואם ומשפחה, חלקים רבים הם נעלם.

הכל מתקיים בהווה

 

חלק ד'

כאב ושמחה מאסטר שף
#עכשו אני חיה חלק ד'
ללדת מתוך שמחה – אהה, בטח.
אני אומרת לך זה אפשרי.את לא מאמינה לי?
בטח מאמינה פחחחחח. הכי כיף זה שכואב. יש לך את זה ביותר הזוי?
המחבקות עצים האלו זה משהו…חיות בסרט😨
אז מה זו באמת שמחה?
מה שבטוח זה לא צחוקים וחיוכים והתרגשות תמידית ורוממות קבועה. זו מצוה קשה, שאיפה גדולה, רצון ובעיקר חסר גדול.
שמחה היא השתלמות מלשון שלם. כל דבר רוחני שאנחנו שואפים אליו ומשיגים אותו מעלה אותנו מדרגה הופך אותנו לשלמים יותר(לא מושלמים חלילה) ההשגה הזאת שלא היתה בנו קודם.היא שמחה.
השגת מדרגה כרוכה בלבטים בספקות בכאב לפעמים בכעס ודמעות בכל מיני רגשות חלקם יוצרים רוממות והרחבת הלב וחלקם מייאשים, שוברים, אפס תקווה.
כשכואב אנחנו בדרך אל… כשהגענו אחרי שטיפסנו הרים וירדנו גאיות יכולה לבא שמחה.
זה לא או כאב או שמחה
זה יחד מחובר.כלול.משולב.תלוי.תומך.בלתי נפרד.
איך זה לחיות כשיודעים שזה נגמר אוטוטו? אנחנו אף פעם לא יודעים מה יוליד מחר אבל כשאנחנו יודעים בודאות שמחר עלול או עשוי להוליד את הסוף?
ואנחנו הסובבים המלווים כמה כאב וכמה שמחה מותר לנו להרגיש להפגין?
ומה עושים עם כל הרגשות? מדברים? מחניקים? מווסתים? כיצד?
מודה אני לפניך – זה המשפט הראשון שאומר אדם שפקח עיניו. יסוד הכל.
הודיה.
כי כשמודים מבינים שאין מובן מאליו.
כשמודים מגלים שהדבר הקטן ביותר הוא עצום.
שיש תכלית לכל דבר גם אם לא הבנו את התמונה הגדולה שתתבהר אחר כך.
עצם ההודיה מאפשרת ללב להפתח לענוה לפעול ומתוכה באה קבלה.
זה לא פחות כואב זה רק רך יותר, ענוג יותר משמח.
על השאלה מה שלומך אמא תמיד ענתה "תודה לאל". גם כשהיא כאבה ונאנחה זה תמיד היה תודה לאל.
אמא כואב לך? אולי תפסיקי לשאול את השאלה הזאת אם יכאב לי אני אודיע. אבל אמא את נאנחת כואב לך בטוח… לא כואב לי (בצעקות).
אחרי שהדליקה נרות של שבת כשלבי כבד מהלוויה של הבקר ומזאת שאני חשה המתקרבת אלינו בצעדי ענק, היא באה אלי ואמרה "אני מודה לך על כל מה שעשית בשבילי".
הלוואי אמא שהיית יודעת והיום את ודאי יודעת כמה פעמים רציתי לעשות יותר, כמה חסרת אונים הייתי בכל כך הרבה רגעים, איזו דרך עברתי כדי להאמין באמת שעשיתי כל מה שיכולתי ועדין…
וכמה אני בעיקר מודה לך על הדרך המדהימה שסללת עבורי ועבורנו
על ההשראה על עז רוחך.על הפשטות שבקבלה. על החיים והחיות.
על הנזיפות.על הנקיות על האמת הבלתי מתפשרת. על החלוציות ואהבת הארץ. על השפה. על השירים.על לובן מצעי המיטה.על הבגדים המגוהצים. על מלבושיך התיקים הנעליים.
האצילות. על החלום שחיית בתוכו מתוך ידיעת מלכותך.
על השיעור העצום שהענקת לי ולנו מהיום בו נדרסת לפני שנתיים ועל שיאו בחודש האחרון לחייך כשנתגלה הסרטן.
ועל עוד כל כך הרבה דברים אני מודה.
וכן זה כואב.החסרון.הרצון לעוד מגע לעוד שיחה לעוד…
והבנות נעות כל הזמן בין החסר להנצחה בין הדמעות והגעגוע לעשיה וההודיה
וההודיה מגלה את עוצמת הרוח ומשמחת את ה ומעניקה משמעות חדשה לזכות שניתנה לנו.
אז כן כאב ושמחה זה ביחד כמו בפיוט "עין במר בוכה ולב שמח"
כשאת יולדת את עולה מדרגה עם או ללא מודעות כמה תעלי?
בשמחה.

חלק ה'

קדושת הזמן והרגע הזה – הווה
#עכשו אני חיה חלק ה'
הזמן הוא נצחי ובלתי גבולי כבני אנוש הוגבלנו וגם לא. הוגבלנו בגוף, בזמן, במקום ובתוך הגבול הזה ניתנה לנו החרות להשתחרר מהמגבלות ולעוף גבוה גבוה.
בלתי נתפס.
הזמן הוא אלמנט מקודש. ניתנה לנו הזכות לקדש את הזמן.
שניה.דקה.שעה.שבוע.חודש.שנה.חגים.מועדים.ימי זכרון.ימי הולדת.ימי פטירה…
הזמן מתקדש על ידי פעולה אנושית באמצעות תשומת ה.
אם החלטנו לדלג על חגיגת יומולדת או שכחנו, הזמן מאבד ממשמעותו.
את השפע שהוכן לנו מראש לאותו זמן אנחנו מאבדים מעט כי תשומת הלב שלנו נטתה לכיוון אחר לא ממוקד.
למסגרות זמן יש כללים וכדי להתחבר לשפע שלהן ולהתמקד אנחנו נדרשים לפעול פעולה.
פעולה מחברת.
פעולה הופכת את הזמן להווה נוכח ופועם.
כמה פעמים אנחנו אומרים: מחר…
כמה רגעים התלבטנו אם לפעול ובאיזה אופן?! והרגע עבר ואיתו גם התחושה הבוערת.
כמה מילים רוצות למצוא מקום של קשב ומחטיאות את מסלולן כי רגש אחר גבר על המילה היוצאת מהלב?
כמה פעמים חשבנו שיש לנו עוד כל כך הרבה זמן וטעינו.
חיינו בעבר ובעתיד במקום ללכת בהווה.
להנציח את הרגע – איך ניתן לתת לרגע מימד של נצח?
כשאנחנו פועלים.מחוברים.הווים.בכל החושים.בחידוד.בקסם.בעומק. במרחב הפתוח.
אני פוחדת שהציר הבא יכאב לי ולא אוכל יותר?
את יודעת, יתכן שהוא יכאב ויתכן שגם יותר אבל מה זה משנה כרגע.
ברגע הזה יש לך ציר? אם לא תנוחי.זו גם פעולה.
הלכנו לקניון הרגשתי שאנחנו עושות סיבוב פרידה מעולם החומר. אני במחשבותי ואמא בשלה ואחותה אתנו. חיפשנו שמלות לחג לבנות.
כשהיא התעייפה התיישבנו לשתות קפה ולאכול.ראיתי אותה מסתכלת מסביב מתבוננת בתנועה ופתאום היא התפרצה בצחוק. יכולתי לראות את המחשבות שלה באויר.
איך יכול להיות שהכל פה בתנועה ואני חלק מזה ועוד מעט לא אהיה????
סוריאליסטי.
זה היה הזמן בו בחרתי לברר איתה אילו תכריכים היא בוחרת. רגילים או מהודרים?
ברור לכם שהיא בחרה מהודרים.כי איך יתכן אחרת?
היו לנו הרבה רגעים פעילים.
בעבורי 30 היום האלו היו נצח לא במובן שעולם הכביד עלי אלא בכך שנוכחותם בחיי בחיינו כל כך פעילה ונושמת, בכך שקידשנו את הזמן לפעול בו הרבה מעבר לגבולות.

כששאלתי אותה איך זה לחיות מתוך ידיעה שהיא עומדת להסתלק מן העולם היא ענתה לי
"עכשו אני חיה"
השתדלתי לצלם רגעים. 30 ימים של חסד.

 

 

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s