סיפורי לידה

בסוף מגיעה ההודיה

חיכיתי שנים רבות לנשמה היקרה שתבוא בגופי והיא באה בקלות בשמחה וברכות. ההריון היה מבורך ופשוט, הכול היה פשוט.
ידעתי שאלד בשבת.
הלידה בבית – במקום הבטוח שלי, עם האנשים שבחרתי ושנבחרו עבורי בחסדי שמים מרובים.
הלידה הגיעה והתקבלה באהבה רבה ובשקט פנימי גדול. הכול זרם, היה קידוש ואוכל של שבת לכולם, היה אור כל כך גדול בבית, אור שהתגעגעתי אליו שנים אחר כך, שרציתי לשמר ולנצור בקופסא לשעות קשות.

שלב צירי הלחץ היה ארוך מאד. ארבע וחצי שעות של שיחה פנימית ביני לביני, ביני לבין בוראי. ואז הכלים נשברו. פינוי חרום, חדר ניתוח, בין חיים למוות, צעקות של צוות "אנחנו מאבדים אותה…" ביטחון פנימי שלי ששבת שומרת ושכל הנבחרים מתפללים עבורי, ומשפט אחד שאמרתי כשיצאתי מהאמבולנס
"כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון" –  שהבטיח לי שהקדוש ברוך הוא יהפוך שמים וארץ בעבורי.
ואיש אחד יקר – שפדה את נפשי במילים שיצאו מלבו.

התעוררתי.
אשה אחרת. לא אני.
 נפגשתי בתהומות נפשי, בכאבי הגוף, ברצונותיו של הגוף המדהים הזה שיודע היטב מה נכון ומדויק אם רק מקשיבים לו. אם נוהגים בו חמלה. כעסתי, התאכזבתי, כאבתי.
צעקתי כלפי שמיא ועל הסובבים אותי.
לא הגיע לי. זה לא היה בתכניותיי.
תשע שנים תמימות של עבודה פנימית כמעט יומיומית של שברים ואיחויים, של כאבים וריפויים, של תסכולים ואכזבות, של רגעי אור ואמת, של רגשות אשם ואהבה גדולה, של תובנות והארות גדולות וקטנות, של תמיכה אינסופית ובעיטות בישבן.
כל אלו הובילו אותי ליום הולדת תשע של בכורתי ושלי. נפגשנו לערב הודיה על סיפורי לידה על כמיהה ועל כל מה שברצף הנשי. חגגתי חיים בחברת נשים מדהימות, שהודו על כאבים וקשיים ושמחו ביש ובקיים, הודו על הטוב הגדול. ראינו טוב!
במהלך הערב הזה הבנתי כמה אור הביאה הנשמה הזאת לעולם – ראיתי את מקבץ הנשים, הגוונים, הגילאים, העומק, היושר, הכנות, הרגישות, הפתיחות, ההתבוננות הפנימית, העבודה היומיומית, האנושיות.
והבנתי שבעבור אור כזה חייבים להישבר. 
כדי להבנות מחדש. כדי להכיל. כדי להתפתח. כדי לחיות. באמת.
אני מלאת הודיה ואהבה על הזכות העצומה הזאת
על הוויתי הקטנה בתוך התמונה הגדולה והמורכבת של היקום כולו, על כך שאנחנו לא יודעים את התכנית האמיתית.
זה מאפשר לנו להיות.

בין אהבה לפחד

במוצאי תשעה באב הכאבים התחילו להתגבר. אני בשבוע 39 מתקשרת להתייעץ עם כנרת אם אכן אני בלידה.

יוצאת לדרך, עם בעלי שמרגיע אותי נפשית ועם חברה טובה שתומכת בי באופן פיזי. אני על כדור הפיזיו, נושמת ומתפללת. בין הצירים מדברת, צוחקת ונחה.

הכאב מתגבר ואני מרגישה מחוץ למציאות. שוקעת בתוך עצמי. הכאב הופך להיות צעקה פנימית בלי מילים. אני הופכת להיות מרוכזת בעצמי, נושמת ונושפת, נעה עם כל ציר, נכנסת לכאב ומנסה לנשום אותו להזמין אותו לא להתנגד ולדמיין איך הוא פותח את הגוף לשמואל היקר. הכאבים מתגברים ואנחנו רוקדת עם כל תנועה.

לאט לאט הכאב הופך להיות בלתי נסבל ובדיוק ברגע הזה כנרת נכנסת. אני אומרת לה שאני לא יכולה יותר, רוצה ללכת מכאן. כנרת אומרת לי: אני פה איתך ועוזרת לי למצוא תנוחה נוחה. היא מעסה את האזורים הכואבים. הכאב כואב. אני נעה איתו מחובקת עם כנרת. היא לוחשת לי שאני יודעת בדיוק מה לעשות. אני מרגישה מוגנת ומוקפת באהבה נפשית ופיזית. והנה מתוך הכאב נולד שמואל כשאני מרגישה גיבורה.

לידה אחרת. שבת. אני קמה משינה רטובה ומדממת. בבטני תינוקת בשבוע 26. נוסעים לבית החולים באמבולנס. אני מאושפזת במשך שלושה שבועות, עד שמגיעים הצירים. אני בחדר לידה כבר חמש שעות. מכניסים אותי לחדר ניתוח. הרגליים שלי רועדות, הידיים שלי רועדות. לא מצליחה להרגיע את הגוף. אומרים לי שאני נכנסת לניתוח לבד.

אני מרגישה חסרת אונים, אבודה, מנותקת מעצמי. מנסה להתפלל בכל הכוח שאהיה בגוף. מרגישה מרוקנת וברגע זה מכניסים אותי לחדר הניתוח. לבד לבד לבד. כולם מקצועיים ועובדים בחריצות. אני בוכה ורועדת, מתחננת בפני האחות שתחזיק לי את היד, אני מפחדת לבד. היא נותנת לי יד ומרגיעה וכעבור עשר דקות צריכה ללכת. כולם סביב מקצועיים אבל לא רואים את הלב של הילדה הקטנה שמיילל ורועד בלי יכולת להירגע. בטיפת האומץ האחרונה שנשארה לי אני מבקשת מהמרדימה שתיתן לי יד. היא מסתכלת עלי במבט קר ומרוחק.

אני נשארת בלי יד מנחת ותומכת. רק מתפללת להשם שיחבק אותי.

נדרשו שנים לפרק את הטראומה הכואבת, ואני עדיין בדרך.